תודה ל-mikmik0000 (מיכל), שהעלתה את הסרטונים ליו-טיוב.
חלק 1
חלק 1
תרגום עיקרי, בלי השטויות של המנחה, ודברים לא קשורים. בסוגריים, הערות שלי.
מראיין: בנקודת זמן כלשהיא, מתחילים לצלם את הפרק סיום, מאות אנשים על הסט, ויודעים על מה זה....
בנדר: זו בעיה שדיברנו עליה הרבה, כי יש הרבה ספויילרים, מן הסתם, זה העולם בו אנו גרים, עם כל החדשות הטובות והרעות על האינטרנט... היתה פעם אחת שצילמנו את בן בעירק, בזמן שהוא עוקב אחרי סעיד דרך שוק. וצוות ההפקה יצר סט מדהים, היות שנחנו מצלמים את הכל בהוואי בעזרת כמה שפחות גרפיקה ממוחשבת. לקחנו חלק מבניין והופכים אותו לאנגליה, ואם יש תצלום מזווית רחבה, אנחנו מוסיפים עוד קצת, מרביתכם סטודנטים לקולנוע, חלק מכם? (לא...) אז הפרטים לא ישעממו אתכם? (גם לא...) במקרה של הסצנה בעירק, צילמנו, וצוות ההפקה עשה עבודה מצוינת, ודיברתי עם דיימון בטלפון אחר הצהריים, לאחר שצילמנו בבוקר, ואמרתי לו "השוק פשוט נפלא, את תמות על זה." והוא ענה, "ראיתי את זה". ואני אמרתי לו "מה זאת אומרת ראית את זה", והוא ענה, "ראיתי את זה באינטרנט". אמרתי לו, "רק צילמנו את זה היום בבוקר", ואז הוא ענה, "כנראה היה אדם עם מצלמה מעבר לרחוב, בבניין, וצילם אותך מצלם את זה, וזה נראה מצוין"... זה אולי טוב לדיימון וקארלטון בלוס אנג'לס, אך במונחים של פרקי הסיום אנחנו דנים הרבה על איך למנוע ספויילרים, כי זה יהיה נורא אם זה יקרה. בפלאש פורוורד בו נחשף לוק בארון קבורה (סוף עונה 4), צילמתי 4 שחקנים (למעשה זה היה 3, כנראה שהוא התבלבל) בארון קבורה. זה לא היה מת'יו פוקס, כי הוא זה שהסתכל לתוכו, זה יהיה מוזר מדי, מה שמזכיר לי סיפור על הארלי מסתכל בחלון ורואה את הארלי, אבל אני אספר את זה אח"כ, זה סיפור מעניין. שמתי גם את סוייר, שמתי את דזמונד ועוד מישהו, לא זוכר (כי לא היה...).
מראיין: הבאת אותם ליום צילומים במיוחד, עם שכר ליום צילומים?
בנדר: כן, אבל הם שחקנים קבועים, אז הם מקבלים משכורת גלובאלית. ואז אמרתי בוא נצלם 4 שחקנים שונים (שוב, למעשה 3), הבעיה היתה שרציתי שזווית המצלמה תהיה משולמת שהיא עוברת מעל טרי (אוקווין - לוק), והם כזה הסתכלו עליי, ואני ישר, "תודה ג'וש, תודה כולם, נתראה אחר כך." אבל אני חושב שאנחנו צריכים לעשות משהו, אנחנו מדברים על להפסיק לצלם בהוואי, ולצלם... אני לא יודע, אולי פה? אבל אנחנו מנסים לפתור את זה, כי זה יהיה איום.
מראיין: דיימון וקארלון, היוצרים, בעיקרון נמצאים בלוס אנג'לס, בחדר בו הם "ממציאים" את הסדרה. איך אתם מתקשרים ביניכם?
בנדר: על בסיס יומי, כמה פעמים ביום. מה שקורה הוא, יש לנו קבוצה יוצאת מן הכלל של כותבים, דיימון הוא "האדם מאחורי הפרגוד" של התוכנית הזו, כמו גם קארלטון, והם עובדים יחדיו על איך תראה העונה, ובסוף כל עונה יש מה שנקרא "מיני-מחנה", ובכל פעם אחרי שפרק הסיום נכתב הם מתכנסים עם כל הכותבים למשך שבועיים, ללא לחץ, ומדברים על הכל דרך דת, החיים, ילדים, אמנות וספרות, ופשוט עושים חיים, ותוך כדי מתעסקים עם רעיונות לגבי איך תראה העונה הבאה.
חלק 2
מראיין: בנקודת זמן כלשהיא, מתחילים לצלם את הפרק סיום, מאות אנשים על הסט, ויודעים על מה זה....
בנדר: זו בעיה שדיברנו עליה הרבה, כי יש הרבה ספויילרים, מן הסתם, זה העולם בו אנו גרים, עם כל החדשות הטובות והרעות על האינטרנט... היתה פעם אחת שצילמנו את בן בעירק, בזמן שהוא עוקב אחרי סעיד דרך שוק. וצוות ההפקה יצר סט מדהים, היות שנחנו מצלמים את הכל בהוואי בעזרת כמה שפחות גרפיקה ממוחשבת. לקחנו חלק מבניין והופכים אותו לאנגליה, ואם יש תצלום מזווית רחבה, אנחנו מוסיפים עוד קצת, מרביתכם סטודנטים לקולנוע, חלק מכם? (לא...) אז הפרטים לא ישעממו אתכם? (גם לא...) במקרה של הסצנה בעירק, צילמנו, וצוות ההפקה עשה עבודה מצוינת, ודיברתי עם דיימון בטלפון אחר הצהריים, לאחר שצילמנו בבוקר, ואמרתי לו "השוק פשוט נפלא, את תמות על זה." והוא ענה, "ראיתי את זה". ואני אמרתי לו "מה זאת אומרת ראית את זה", והוא ענה, "ראיתי את זה באינטרנט". אמרתי לו, "רק צילמנו את זה היום בבוקר", ואז הוא ענה, "כנראה היה אדם עם מצלמה מעבר לרחוב, בבניין, וצילם אותך מצלם את זה, וזה נראה מצוין"... זה אולי טוב לדיימון וקארלטון בלוס אנג'לס, אך במונחים של פרקי הסיום אנחנו דנים הרבה על איך למנוע ספויילרים, כי זה יהיה נורא אם זה יקרה. בפלאש פורוורד בו נחשף לוק בארון קבורה (סוף עונה 4), צילמתי 4 שחקנים (למעשה זה היה 3, כנראה שהוא התבלבל) בארון קבורה. זה לא היה מת'יו פוקס, כי הוא זה שהסתכל לתוכו, זה יהיה מוזר מדי, מה שמזכיר לי סיפור על הארלי מסתכל בחלון ורואה את הארלי, אבל אני אספר את זה אח"כ, זה סיפור מעניין. שמתי גם את סוייר, שמתי את דזמונד ועוד מישהו, לא זוכר (כי לא היה...).
מראיין: הבאת אותם ליום צילומים במיוחד, עם שכר ליום צילומים?
בנדר: כן, אבל הם שחקנים קבועים, אז הם מקבלים משכורת גלובאלית. ואז אמרתי בוא נצלם 4 שחקנים שונים (שוב, למעשה 3), הבעיה היתה שרציתי שזווית המצלמה תהיה משולמת שהיא עוברת מעל טרי (אוקווין - לוק), והם כזה הסתכלו עליי, ואני ישר, "תודה ג'וש, תודה כולם, נתראה אחר כך." אבל אני חושב שאנחנו צריכים לעשות משהו, אנחנו מדברים על להפסיק לצלם בהוואי, ולצלם... אני לא יודע, אולי פה? אבל אנחנו מנסים לפתור את זה, כי זה יהיה איום.
מראיין: דיימון וקארלון, היוצרים, בעיקרון נמצאים בלוס אנג'לס, בחדר בו הם "ממציאים" את הסדרה. איך אתם מתקשרים ביניכם?
בנדר: על בסיס יומי, כמה פעמים ביום. מה שקורה הוא, יש לנו קבוצה יוצאת מן הכלל של כותבים, דיימון הוא "האדם מאחורי הפרגוד" של התוכנית הזו, כמו גם קארלטון, והם עובדים יחדיו על איך תראה העונה, ובסוף כל עונה יש מה שנקרא "מיני-מחנה", ובכל פעם אחרי שפרק הסיום נכתב הם מתכנסים עם כל הכותבים למשך שבועיים, ללא לחץ, ומדברים על הכל דרך דת, החיים, ילדים, אמנות וספרות, ופשוט עושים חיים, ותוך כדי מתעסקים עם רעיונות לגבי איך תראה העונה הבאה.
חלק 2
תרגום עיקרי, בלי השטויות של המנחה, ודברים לא קשורים. בסוגריים, הערות שלי.
בנדר: הדבר היחיד שאני רוצה להגיד בקשר לסיום העונה והסדרה, אבודים היא ספר מסובך, מרגש בצורה יוצאת דופן, שכל העולם "קורא" בטלוויזיה, ומעורב בו. ואני חושב שכמו כל דבר בחיים שיש בו מיסתורין, ועם כל המורכבות של עונה האחרונה, שתהיה מספקת כמו שאני יודע שהיא תהיה. ואנחנו הולכים להתמקד כמו שעשינו בעונה 1 על "העולם הבסיסי" קצת, הדמויות המרכזיות, זה מה שאני יכול להגיד. "העיינית תצטמצם קצת". אבל זה לא אומר שכל השאר לא יהיו בעונה, מה שאני אומר זה שהסדרה והסוף המוחלט יהיו לגמרי מרגשים ומספקים. אך כל מה שמסתובב לכם בראש, כמו כל הקשרים בשטיח קיר (של ג'ייקוב) שנפתחים אט אט, אני חושב שהם יפתרו בסוף העונה (הוא מתכוון שהם יענו על כל השאלות...).
מנחה: למעט הדובים... זה בטח הסיוט שלכם.
בנדר: אנחנו לא מדברים על דובי קוטב. זה היה הסיוט של ג'יי ג'יי למען האמת, היית צריך לראות את הצילומים של הדוב קוטב המטופש הזה (זה היה שטיח רצפה... לא כל כך מפחיד...) קופץ מהמכונה שהם המציאו, לפרק הפיילוט. יש מלא נושאים משעמעמים... חיות פרא זה לא הצד החזק שלנו בסדרה. החיות שבתוך הדמויות, את זה אנחנו עושים טוב.
מנחה: ישנן המון תיאוריות על הסדרה, אך רובן מעייפות בכלל לקריאה.
בנדר: זה כמו לקחת קורס בפילוסופיה בהארוורד, זה מטורף.
מנחה: איך אתם מתחמקים מהתהליך המעייף של הצגת כל פרט ופרט, ופשוט מספרים סיפור?
בנדר: ככותב אתה לא יכול לעשות את זה, אין בכלל ויכוח. אני חושב שדיימון וקארלטון ושאר צוות הכותבים ממש מבריקים במציאת הדרך הדרמטית ,המצחיקה, הייחודית ומרגשת לספר את הסיפורים האלו. אני מתכוון, אני מקבל תסריטים והתגובה שלי היא, "לכל הרוחות! רוסו זו הצרפתייה?" אפילו שאני יודע מה הולך לבוא, ואני יודע שאנחנו צריכים שחקנית שתגלם את רוסו הצעירה, כשאני קורא את הסצינה, ואני קולט שהצרפתים על הרפסודה, והכותבים שלנו כל כך חכמים. הם באמת מוצאים את הדרך לחזור אחרוה ושהכל יהיה חלק ממעגל אחד גדול. רוב "הזרעים" (הרמזים) שהם זרקו אי שם, היו מכוונים, בידיעה שהם יחזרו לזה. ואני חושב שכל מה שיפה בזה שאתה כותב סדרה, או סרט, מצייר ציור, או כותב תסריט, אם זה "חי" (הוא מתכוון לאם אתה "מרגיש" את היצירה שלך), יש דברים ש"זה" יגיד לך, והכיוון ש"הוא" רוצה ללכת. ואם אתה חכם ויצירתי, אתה צריך ללכת לכיוונים האלו, וזה קורה באבודים.
מנחה: מה שמביא אותנו לסרטון הראשון שרצית להקרין, קטע מהפרק "הליכה". שזה אחד מהפרקים הראשונים שביימת.
בנדר: למעשה צילמנו שני פרקים ביחד, הראשון היה פרק פלאשבק על קייט עם חוואי אוסטרלי בעל יד אחת (טאבולה ראסה, 1X3), והשני היה הליכה (1X4) בו למדנו שג'ון לוק היה על כסא גלגלים, וזה באמת היה הפרק בו גילינו את הסדה, אני אדבר על זה אחרי הקליפ.
- מוקרן קטע מהפרק "הליכה" - הסצנה שנראתה, הסצנה בה לוק זורק סכין שננעץ על כסא מהמטוס עליו יושב סוייר. "רעיון טוב יותר משלושתכם נכנסים ליער הקסום על מנת לצוד עם כלום חוץ מסכין צייד קטנטנה? בטח שלא! זה הרעיון הטוב ביותר ששמעתי אי פעם!" -
חלק 3
בנדר: הדבר היחיד שאני רוצה להגיד בקשר לסיום העונה והסדרה, אבודים היא ספר מסובך, מרגש בצורה יוצאת דופן, שכל העולם "קורא" בטלוויזיה, ומעורב בו. ואני חושב שכמו כל דבר בחיים שיש בו מיסתורין, ועם כל המורכבות של עונה האחרונה, שתהיה מספקת כמו שאני יודע שהיא תהיה. ואנחנו הולכים להתמקד כמו שעשינו בעונה 1 על "העולם הבסיסי" קצת, הדמויות המרכזיות, זה מה שאני יכול להגיד. "העיינית תצטמצם קצת". אבל זה לא אומר שכל השאר לא יהיו בעונה, מה שאני אומר זה שהסדרה והסוף המוחלט יהיו לגמרי מרגשים ומספקים. אך כל מה שמסתובב לכם בראש, כמו כל הקשרים בשטיח קיר (של ג'ייקוב) שנפתחים אט אט, אני חושב שהם יפתרו בסוף העונה (הוא מתכוון שהם יענו על כל השאלות...).
מנחה: למעט הדובים... זה בטח הסיוט שלכם.
בנדר: אנחנו לא מדברים על דובי קוטב. זה היה הסיוט של ג'יי ג'יי למען האמת, היית צריך לראות את הצילומים של הדוב קוטב המטופש הזה (זה היה שטיח רצפה... לא כל כך מפחיד...) קופץ מהמכונה שהם המציאו, לפרק הפיילוט. יש מלא נושאים משעמעמים... חיות פרא זה לא הצד החזק שלנו בסדרה. החיות שבתוך הדמויות, את זה אנחנו עושים טוב.
מנחה: ישנן המון תיאוריות על הסדרה, אך רובן מעייפות בכלל לקריאה.
בנדר: זה כמו לקחת קורס בפילוסופיה בהארוורד, זה מטורף.
מנחה: איך אתם מתחמקים מהתהליך המעייף של הצגת כל פרט ופרט, ופשוט מספרים סיפור?
בנדר: ככותב אתה לא יכול לעשות את זה, אין בכלל ויכוח. אני חושב שדיימון וקארלטון ושאר צוות הכותבים ממש מבריקים במציאת הדרך הדרמטית ,המצחיקה, הייחודית ומרגשת לספר את הסיפורים האלו. אני מתכוון, אני מקבל תסריטים והתגובה שלי היא, "לכל הרוחות! רוסו זו הצרפתייה?" אפילו שאני יודע מה הולך לבוא, ואני יודע שאנחנו צריכים שחקנית שתגלם את רוסו הצעירה, כשאני קורא את הסצינה, ואני קולט שהצרפתים על הרפסודה, והכותבים שלנו כל כך חכמים. הם באמת מוצאים את הדרך לחזור אחרוה ושהכל יהיה חלק ממעגל אחד גדול. רוב "הזרעים" (הרמזים) שהם זרקו אי שם, היו מכוונים, בידיעה שהם יחזרו לזה. ואני חושב שכל מה שיפה בזה שאתה כותב סדרה, או סרט, מצייר ציור, או כותב תסריט, אם זה "חי" (הוא מתכוון לאם אתה "מרגיש" את היצירה שלך), יש דברים ש"זה" יגיד לך, והכיוון ש"הוא" רוצה ללכת. ואם אתה חכם ויצירתי, אתה צריך ללכת לכיוונים האלו, וזה קורה באבודים.
מנחה: מה שמביא אותנו לסרטון הראשון שרצית להקרין, קטע מהפרק "הליכה". שזה אחד מהפרקים הראשונים שביימת.
בנדר: למעשה צילמנו שני פרקים ביחד, הראשון היה פרק פלאשבק על קייט עם חוואי אוסטרלי בעל יד אחת (טאבולה ראסה, 1X3), והשני היה הליכה (1X4) בו למדנו שג'ון לוק היה על כסא גלגלים, וזה באמת היה הפרק בו גילינו את הסדה, אני אדבר על זה אחרי הקליפ.
- מוקרן קטע מהפרק "הליכה" - הסצנה שנראתה, הסצנה בה לוק זורק סכין שננעץ על כסא מהמטוס עליו יושב סוייר. "רעיון טוב יותר משלושתכם נכנסים ליער הקסום על מנת לצוד עם כלום חוץ מסכין צייד קטנטנה? בטח שלא! זה הרעיון הטוב ביותר ששמעתי אי פעם!" -
חלק 3
תרגום עיקרי, בלי השטויות של המנחה, ודברים לא קשורים. בסוגריים, הערות שלי.
בנדר: כשדיימון לינדלוף נכנס אל חדר הכותבים, ואמר, "לוק על כסא גלגלים", שאר הכותבים בזמנו אמרו, "מה?!". כשהם פירקו את הסיפור הוא אמר, "לא הוא על כסא גלגלים, וכשהוא מגיע אל האי הוא מסוגל ללכת", זה משהו שלא נכתב לפני אותו רגע. אז אני חושב שמבחינת המוטיב של הסיפור ידענו שזהו אי מיסתורי, ידענו (הצוות) שהרבה דברים מוזרים הולכים לקרות שם, והם (הכותבים) ידעו דברים מסוימים לגביו, אך הם לא ידעו את זה. אז אני חושב שמבחינת הסיפור התוכנית החלה למצוא את עצמה, מבחינה תיאטרלית אחד הדברים שרציתי לעשות זה להתבסס על סגנון (פרקי) הפיילוט, שהיה למעשה אלגנטי, מסוגנן, פשוט, אך לא מוזר כמו שזה יכל להיות. בידיו של במאי אחר החומר הזה יכל להיות זוויות נמוכות (סגנון אימה), וצילומים מוזרים ואפלים, ענפים מפותלים, יותר בסגנון דייוויד קרוננברג (במאי סרטי אימה) מאשר ג'יי ג'יי אברהמס, שביים את זה. הוא הזמין אותנו אל מקום קולנועי יפייפה אך מאיים. אז רציתי לשמר את זה עבור הסדרה, אך באותו זמן, מאחר שהתמודדנו עם פלאשבקים, ידעתי שאני לא רוצה להשתמש בגימיקים כדי להראות את הפלאשבקים. רציתי להראות שהדמויות באמת נמצאות היכן שהם נמצאות, ושהעולם אותו הם עזבו יהיה אמיתי לפחות, אם לא יותר, מהעולם הכתוב בוא הם נמצאים. אז אחד הדברים שגיליתי בזמן שעשיתי את "הליכה" זה שאנחנו מרחיקים את כל הכחול והירוק מהפלאשבקים, מכיוון שהצבעים השולטים על האי הם, מן הסתם, כחול וירוק. ומכיוון שהתמודדנו עם עולמו של לוק ב... קליפורניה, מאוד בז' וחום משעממים, המתאימים לחברת הקופסאות בה הוא עובד. החלטתי שזוויות הצילום יהיו רחבות, לא מוזרות כמו של טים בארטון, אלא פשוטות, וללא תזוזות מצלמה... בנוסף, הייתי צריך להחביא את כסא הגלגלים, ולחשוף בסוף שהוא על כסא גלגלים, ולא רציתי לבנות שולחנות סופר גבוהים וכל הדברים האלה. אז הייתי צריך למצוא דרכים ויז'ואלית להחביא את "שורת המחץ" של התכנית, ובנוסף לשמור את עולם הלאשבקים שונה מהעולם שהם היו בו על האי, אז השתמשנו ביותר עדשות רחבות, יותר תזוזות מצלמה. הדבר השני שעשיתי, מעולם לא רציתי שהיא תהפוך לתוכנית "מצלמה נישאת" (אני לא מכיר את המונח "המקצועי"), עכשיו זה קורה הרבה בטלוויזיה האמריקאית, המון קפיצות מצלמה נישאת חתוכות (שוב, לא מכיר את המונח "המקצועי") כמו "המגן", ועוד תוכניות טלוויזיה מצויינות. הסופראנוס למשל היה הרבה יותר קלאסי בגישה שלו, יותר כמו הסנדק, הרבה יותר מאופק, והשתמשנו בתנועות מצלמה בצורה מינימאלית. אך ישנם הרבה תוכניות באמריקה ש"מרגישות" שאם המצלמה לא "קופצת מסביב", ומסתובבת, וכל זה, אז אנשים ישתעממו. אז מעולם לא רציתי שהתוכנית שלנו תראה ככה, אך רציתי ליישם את הסגנון הזה כשהדמויות "מאבדות את זה" (מתחרפנות קצת...) או משהו קורה שהמצלמה מראה ויז'ואלית מה עובר על הדמויות, אז בסצנה הזו (הסצנה שנראתה, בה לוק מציע ללכת לצוד וחושף את מזוודת הסכינים שלו) השתמשנו בשיטת ה"מצלמה נישאת" כשמארג הקהילה מתחיל להתפרק, וכולם מפחדים, ונהיה מן מאבק שם, ואז ברגע שהסכין ננעצת במה שהיה אמור להיות עץ לפי התסריט, אך אני השתמשתי בכסא מהמטוס כי הוא היה שם וזה היה נהדר, ברגע שהסכין נכנסת לסצנה, בנקודה הזו, חזרתי לסגנון אולפן קלאסי, ולוק משתלט על העולם. אז המצלמה מאוד נמוכה ובזווית רחבה, ונמשכת אל לוק בצורה הירואית, והכל פחות או יותר חוזר ונרגע. אז זה זה והעובדה שהפלאשבקים לא היו "גימיקיים". עוד משהו על הפלאשבקים של התוכנית; לא רציתי שהם יהיו חסרי צבע, לא רציתי שזה יראה כמו "קולד קייס" (cold case - סדרה), שזו סדרה ממש טובה, אך הם בחרו לעשות את כל סצנות העבר, בהם הדמויות היו צעירות וביצעו את הפשע, הם בחרו לעשות את זה מאוד מונוכרומטי (שחור-לבן). לא רציתי לעשות את זה, רציתי שהפלאשבקים יראו עדיין כמו העולם האמיתי. אז משהו אחד שהחלטתי היה, אתה חושב על כל הרעיונות הגרועים האלה כבמאי, למשל אני יתחיל בבקבוק מיוזע של אושיניק שנמצא בחול, הוא מלא חול ועם דם עליו, ונראה את ידו הפצועה והמדממת מרימה את הבקבוק, וכשהוא מרים אותו לכיוון פניו כדי לשתות אני יחתוך לכוס מרטיני מוארת מאחור בבר, עם אורות כחולים ואדומים, ופתאום ג'ק בניו-יורק. וחשבתי, טוב, אז יש לי את כל הרעיונות הגרועים האלה איך לעשות מעברים "גימיקיים" כאלה חמודים. ואמרתי לא, אנחנו לא הולכים לעשות את זה. בואו פשוט, אתם יודעים, כל מעבר יכול להיות אחרת, והוא יכול להתחיל מהדמות (עליה הפלאשבק), אך לא נעשה את זה "גימיקי".
- מוקרן קטע מהפרק "מבעד למראה" - הסצנה שנראתה, סצנת המוות של צ'ארלי. "לא הסירה של פני" -
חלק 4
בנדר: כשדיימון לינדלוף נכנס אל חדר הכותבים, ואמר, "לוק על כסא גלגלים", שאר הכותבים בזמנו אמרו, "מה?!". כשהם פירקו את הסיפור הוא אמר, "לא הוא על כסא גלגלים, וכשהוא מגיע אל האי הוא מסוגל ללכת", זה משהו שלא נכתב לפני אותו רגע. אז אני חושב שמבחינת המוטיב של הסיפור ידענו שזהו אי מיסתורי, ידענו (הצוות) שהרבה דברים מוזרים הולכים לקרות שם, והם (הכותבים) ידעו דברים מסוימים לגביו, אך הם לא ידעו את זה. אז אני חושב שמבחינת הסיפור התוכנית החלה למצוא את עצמה, מבחינה תיאטרלית אחד הדברים שרציתי לעשות זה להתבסס על סגנון (פרקי) הפיילוט, שהיה למעשה אלגנטי, מסוגנן, פשוט, אך לא מוזר כמו שזה יכל להיות. בידיו של במאי אחר החומר הזה יכל להיות זוויות נמוכות (סגנון אימה), וצילומים מוזרים ואפלים, ענפים מפותלים, יותר בסגנון דייוויד קרוננברג (במאי סרטי אימה) מאשר ג'יי ג'יי אברהמס, שביים את זה. הוא הזמין אותנו אל מקום קולנועי יפייפה אך מאיים. אז רציתי לשמר את זה עבור הסדרה, אך באותו זמן, מאחר שהתמודדנו עם פלאשבקים, ידעתי שאני לא רוצה להשתמש בגימיקים כדי להראות את הפלאשבקים. רציתי להראות שהדמויות באמת נמצאות היכן שהם נמצאות, ושהעולם אותו הם עזבו יהיה אמיתי לפחות, אם לא יותר, מהעולם הכתוב בוא הם נמצאים. אז אחד הדברים שגיליתי בזמן שעשיתי את "הליכה" זה שאנחנו מרחיקים את כל הכחול והירוק מהפלאשבקים, מכיוון שהצבעים השולטים על האי הם, מן הסתם, כחול וירוק. ומכיוון שהתמודדנו עם עולמו של לוק ב... קליפורניה, מאוד בז' וחום משעממים, המתאימים לחברת הקופסאות בה הוא עובד. החלטתי שזוויות הצילום יהיו רחבות, לא מוזרות כמו של טים בארטון, אלא פשוטות, וללא תזוזות מצלמה... בנוסף, הייתי צריך להחביא את כסא הגלגלים, ולחשוף בסוף שהוא על כסא גלגלים, ולא רציתי לבנות שולחנות סופר גבוהים וכל הדברים האלה. אז הייתי צריך למצוא דרכים ויז'ואלית להחביא את "שורת המחץ" של התכנית, ובנוסף לשמור את עולם הלאשבקים שונה מהעולם שהם היו בו על האי, אז השתמשנו ביותר עדשות רחבות, יותר תזוזות מצלמה. הדבר השני שעשיתי, מעולם לא רציתי שהיא תהפוך לתוכנית "מצלמה נישאת" (אני לא מכיר את המונח "המקצועי"), עכשיו זה קורה הרבה בטלוויזיה האמריקאית, המון קפיצות מצלמה נישאת חתוכות (שוב, לא מכיר את המונח "המקצועי") כמו "המגן", ועוד תוכניות טלוויזיה מצויינות. הסופראנוס למשל היה הרבה יותר קלאסי בגישה שלו, יותר כמו הסנדק, הרבה יותר מאופק, והשתמשנו בתנועות מצלמה בצורה מינימאלית. אך ישנם הרבה תוכניות באמריקה ש"מרגישות" שאם המצלמה לא "קופצת מסביב", ומסתובבת, וכל זה, אז אנשים ישתעממו. אז מעולם לא רציתי שהתוכנית שלנו תראה ככה, אך רציתי ליישם את הסגנון הזה כשהדמויות "מאבדות את זה" (מתחרפנות קצת...) או משהו קורה שהמצלמה מראה ויז'ואלית מה עובר על הדמויות, אז בסצנה הזו (הסצנה שנראתה, בה לוק מציע ללכת לצוד וחושף את מזוודת הסכינים שלו) השתמשנו בשיטת ה"מצלמה נישאת" כשמארג הקהילה מתחיל להתפרק, וכולם מפחדים, ונהיה מן מאבק שם, ואז ברגע שהסכין ננעצת במה שהיה אמור להיות עץ לפי התסריט, אך אני השתמשתי בכסא מהמטוס כי הוא היה שם וזה היה נהדר, ברגע שהסכין נכנסת לסצנה, בנקודה הזו, חזרתי לסגנון אולפן קלאסי, ולוק משתלט על העולם. אז המצלמה מאוד נמוכה ובזווית רחבה, ונמשכת אל לוק בצורה הירואית, והכל פחות או יותר חוזר ונרגע. אז זה זה והעובדה שהפלאשבקים לא היו "גימיקיים". עוד משהו על הפלאשבקים של התוכנית; לא רציתי שהם יהיו חסרי צבע, לא רציתי שזה יראה כמו "קולד קייס" (cold case - סדרה), שזו סדרה ממש טובה, אך הם בחרו לעשות את כל סצנות העבר, בהם הדמויות היו צעירות וביצעו את הפשע, הם בחרו לעשות את זה מאוד מונוכרומטי (שחור-לבן). לא רציתי לעשות את זה, רציתי שהפלאשבקים יראו עדיין כמו העולם האמיתי. אז משהו אחד שהחלטתי היה, אתה חושב על כל הרעיונות הגרועים האלה כבמאי, למשל אני יתחיל בבקבוק מיוזע של אושיניק שנמצא בחול, הוא מלא חול ועם דם עליו, ונראה את ידו הפצועה והמדממת מרימה את הבקבוק, וכשהוא מרים אותו לכיוון פניו כדי לשתות אני יחתוך לכוס מרטיני מוארת מאחור בבר, עם אורות כחולים ואדומים, ופתאום ג'ק בניו-יורק. וחשבתי, טוב, אז יש לי את כל הרעיונות הגרועים האלה איך לעשות מעברים "גימיקיים" כאלה חמודים. ואמרתי לא, אנחנו לא הולכים לעשות את זה. בואו פשוט, אתם יודעים, כל מעבר יכול להיות אחרת, והוא יכול להתחיל מהדמות (עליה הפלאשבק), אך לא נעשה את זה "גימיקי".
- מוקרן קטע מהפרק "מבעד למראה" - הסצנה שנראתה, סצנת המוות של צ'ארלי. "לא הסירה של פני" -
חלק 4
תרגום עיקרי, בלי השטויות של המנחה, ודברים לא קשורים. בסוגריים, הערות שלי.
מנחה: המקרה של הגילוי על לוק בכסא הגלגלים דומה למקרה של צא'רלי? מתי ידעתם שצ'ארלי הולך למות?
בנדר: ידענו כל העונה שייתכן שצ'ארלי יצטרך למות. אני צריך להגיד, דיימון וקארלטון ושאר הכותבים ידעו שאם המוות לא "יעלה" לנו במשהו בתוכנית אז הוא לא יהיה אמין. אתם יודעים, אם פשוט היינו הורגים אנשים שהקהל לא יאהב כל כך, זה לא נחשב כל כך. נלחמתי בזה ככל שיכלתי, כי אני אוהב את דומיניק (מונהאן - צ'ארלי) כשחקן והוא הביא כל כך הרבה לסדרה, ואהבתי את הדמות שלו. והם הרגישו בכתיבה שהם הגיעו למן פינה שכזו עם כל ההתמכרות לסמים וכו'. אם כך, הם החליטו את זה, דום (דומיניק) ידע שזו אפשרות, ובערך דיברנו על זה בשקט במשך השנה, אז זה לא היה הלם. אך זה מאוד מפכח, בכל פעם שמשיהו עזב את התוכנית, בייחוד מישהו שהיה קרוב לליבת התוכנית מההתחלה, זה כמו מוות. זה היה רעיון של דומיניק להצטלב, בגלל שצ'ארלי שהתחיל כנער מקהלה בכנסייה, וזה היה מאוד מרגש, ויפייפה. למעשה ג'יי ג'יי כשהוא ראה את זה הוא אמר לי, אתה כל כך גאון שגרמת לו להצטלב, ועניתי לו, תודה לך, אבל זה היה רעיון של דום (דומיניק). אני מספיק חכם לזהות רעיון טוב ואמרתי, כן תעשה את זה. וזה בימוי טוב דרך אגב.
- מוקרן קטע מהפרק "אין כמו בבית" - הסצנה שנראתה, סצנת הסיום של העונה. "אנחנו חייבים לחזור!" -
חלק 5
מנחה: המקרה של הגילוי על לוק בכסא הגלגלים דומה למקרה של צא'רלי? מתי ידעתם שצ'ארלי הולך למות?
בנדר: ידענו כל העונה שייתכן שצ'ארלי יצטרך למות. אני צריך להגיד, דיימון וקארלטון ושאר הכותבים ידעו שאם המוות לא "יעלה" לנו במשהו בתוכנית אז הוא לא יהיה אמין. אתם יודעים, אם פשוט היינו הורגים אנשים שהקהל לא יאהב כל כך, זה לא נחשב כל כך. נלחמתי בזה ככל שיכלתי, כי אני אוהב את דומיניק (מונהאן - צ'ארלי) כשחקן והוא הביא כל כך הרבה לסדרה, ואהבתי את הדמות שלו. והם הרגישו בכתיבה שהם הגיעו למן פינה שכזו עם כל ההתמכרות לסמים וכו'. אם כך, הם החליטו את זה, דום (דומיניק) ידע שזו אפשרות, ובערך דיברנו על זה בשקט במשך השנה, אז זה לא היה הלם. אך זה מאוד מפכח, בכל פעם שמשיהו עזב את התוכנית, בייחוד מישהו שהיה קרוב לליבת התוכנית מההתחלה, זה כמו מוות. זה היה רעיון של דומיניק להצטלב, בגלל שצ'ארלי שהתחיל כנער מקהלה בכנסייה, וזה היה מאוד מרגש, ויפייפה. למעשה ג'יי ג'יי כשהוא ראה את זה הוא אמר לי, אתה כל כך גאון שגרמת לו להצטלב, ועניתי לו, תודה לך, אבל זה היה רעיון של דום (דומיניק). אני מספיק חכם לזהות רעיון טוב ואמרתי, כן תעשה את זה. וזה בימוי טוב דרך אגב.
- מוקרן קטע מהפרק "אין כמו בבית" - הסצנה שנראתה, סצנת הסיום של העונה. "אנחנו חייבים לחזור!" -
חלק 5
תרגום עיקרי, בלי השטויות של המנחה, ודברים לא קשורים. בסוגריים, הערות שלי.
מנחה: מתי החלטתם להפסיק עם פלאשבק ולהתחיל עם פלאשפורוורד?
בנדר: אני חושב שהכותבים המבריקים שלנו רצו לעשות משהו כזה (מהתחלה), הם לא רצו לעשות פלאשבקים לנצח. היו דיבורים במשך העונה, בנקודה מסוימת, על כך שבסוף העונה תהיה סצנה על אנשים שמוצאים ספינה קטנה באמצע הים ושם נמצא מייקל, אביו של וולט. ודובר על כך שזה יהיה שיא העונה. אך מה שקרה, מה שקורה בעולם, הארולד פרינאו (מייקל) עשה פיילוט לתוכנית אחרת, שלרוע מזלו לא עלתה, והחליט בנקודה זו לא לחזור. שוב, בהכנת טלוויזיה דברים קורים שדוחפים אותך לכיוונים מסוימים. אז מאחר שהם חשבו על כך, אני חושב שזה בא מהגאונות שלהם, ואני לא יודע, אני זועזעתי מכך גם כן, ומבחינת הביום היה עליי להיזהר לא לחשוף את זה, והיו אנשים באינטרנט שהסתכלו על הסלולרי של ג'ק, כשהוא במכונית ממול בית הקבורה ועושה שיחה. עשיתי את המיטב להימנע מזה, אך באותו זמן אחראי התפאורה ואני שוחחנו על כך שזה צריך להיות טלפון של הזמן הנכון. כי לאנשים שהולכים אחורה, ועושים את זה, כדי להסתכל על דברים, אם היינו מרמים בטלפון, זה לא היה טוב. אז חשבתי שעם התאורה (החשוכה) כשמאט (מת'יו פוקס -ג'ק) מחזיק את הטלפון בזמן שהמצלמה עוברת, עברנו את זה (בלי שישימו לב). אבל איזה "קוץ בתחת" באינטרנט שאמר, "רק רגע! ידעתי שזה פלאשפורוורד בגלל זה". אך זה היה מרגש, זה היה בלוס אנג'לס לפני ניו-יורק, היכן שהיינו במסיבת הסיום של העונה שאנחנו חוגגים כל שנה, וקיבלנו טלפונים במהלך ההקרנה, "או אלוהים! אוי אלוהים, העולם שלי התהפך." מה שיקרה בעונה הבאה, אך לא בכרח מאותם סיבות...
מנחה: איך אתה יכול להיות כל כך רגוע בקשר לזה?
בנדר: בקשר למה?
מנחה: בקשר לסיום הסדרה, כי ישנה כל כך ציפייה, וגם ציניקנים שמחכים שתפשלו.
בנדר: כן בדיוק, ותמיד הם נמצאים שם. אבל אני חושב שכמו בכל דבר שאתה עושה, עליך ללכת צעד צעד, ואתה עושה את המיטב כל יום, ואתה מייצר את המוצר בצורה הכי טובה שאתה יכול, ואתה פשוט את הפירמידה בלוק אחר בלוק. ואתה ללא ספק חייב לשמור על התמונה הגדולה בראש, אך כל מה שאתה יכול זה רק ללכת צעד צעד, אז... ואני ממש מעדיף את סט הצילומים מאשר ארוחת ערב. אני מתכוון, אני מרגיש הרבה יותר בנוח עם 80 אנשים על הסט מאשר עם 20 בארוחה. כך שבשבילי זהו עולם מאוד נוח. אך אני בטוח שעד סוף העונה אנחנו נרגיש את הלחץ ואני לא יהיה כל כך רגוע. אני עדיין בחופשה!
חלק 6
מנחה: מתי החלטתם להפסיק עם פלאשבק ולהתחיל עם פלאשפורוורד?
בנדר: אני חושב שהכותבים המבריקים שלנו רצו לעשות משהו כזה (מהתחלה), הם לא רצו לעשות פלאשבקים לנצח. היו דיבורים במשך העונה, בנקודה מסוימת, על כך שבסוף העונה תהיה סצנה על אנשים שמוצאים ספינה קטנה באמצע הים ושם נמצא מייקל, אביו של וולט. ודובר על כך שזה יהיה שיא העונה. אך מה שקרה, מה שקורה בעולם, הארולד פרינאו (מייקל) עשה פיילוט לתוכנית אחרת, שלרוע מזלו לא עלתה, והחליט בנקודה זו לא לחזור. שוב, בהכנת טלוויזיה דברים קורים שדוחפים אותך לכיוונים מסוימים. אז מאחר שהם חשבו על כך, אני חושב שזה בא מהגאונות שלהם, ואני לא יודע, אני זועזעתי מכך גם כן, ומבחינת הביום היה עליי להיזהר לא לחשוף את זה, והיו אנשים באינטרנט שהסתכלו על הסלולרי של ג'ק, כשהוא במכונית ממול בית הקבורה ועושה שיחה. עשיתי את המיטב להימנע מזה, אך באותו זמן אחראי התפאורה ואני שוחחנו על כך שזה צריך להיות טלפון של הזמן הנכון. כי לאנשים שהולכים אחורה, ועושים את זה, כדי להסתכל על דברים, אם היינו מרמים בטלפון, זה לא היה טוב. אז חשבתי שעם התאורה (החשוכה) כשמאט (מת'יו פוקס -ג'ק) מחזיק את הטלפון בזמן שהמצלמה עוברת, עברנו את זה (בלי שישימו לב). אבל איזה "קוץ בתחת" באינטרנט שאמר, "רק רגע! ידעתי שזה פלאשפורוורד בגלל זה". אך זה היה מרגש, זה היה בלוס אנג'לס לפני ניו-יורק, היכן שהיינו במסיבת הסיום של העונה שאנחנו חוגגים כל שנה, וקיבלנו טלפונים במהלך ההקרנה, "או אלוהים! אוי אלוהים, העולם שלי התהפך." מה שיקרה בעונה הבאה, אך לא בכרח מאותם סיבות...
מנחה: איך אתה יכול להיות כל כך רגוע בקשר לזה?
בנדר: בקשר למה?
מנחה: בקשר לסיום הסדרה, כי ישנה כל כך ציפייה, וגם ציניקנים שמחכים שתפשלו.
בנדר: כן בדיוק, ותמיד הם נמצאים שם. אבל אני חושב שכמו בכל דבר שאתה עושה, עליך ללכת צעד צעד, ואתה עושה את המיטב כל יום, ואתה מייצר את המוצר בצורה הכי טובה שאתה יכול, ואתה פשוט את הפירמידה בלוק אחר בלוק. ואתה ללא ספק חייב לשמור על התמונה הגדולה בראש, אך כל מה שאתה יכול זה רק ללכת צעד צעד, אז... ואני ממש מעדיף את סט הצילומים מאשר ארוחת ערב. אני מתכוון, אני מרגיש הרבה יותר בנוח עם 80 אנשים על הסט מאשר עם 20 בארוחה. כך שבשבילי זהו עולם מאוד נוח. אך אני בטוח שעד סוף העונה אנחנו נרגיש את הלחץ ואני לא יהיה כל כך רגוע. אני עדיין בחופשה!
חלק 6
תרגום עיקרי, בלי השטויות של המנחה, ודברים לא קשורים. בסוגריים, הערות שלי.
ג'ק בנדר חוזר לסיפור על הארלי שרואה את הארלי...
בנדר: בפרק בו הארלי רץ ("תחילת הסוף"), ומופרד מסוייר וכולם, וזה פרק על הארלי אני חושב, הוא מפוחד בג'ונגל והוא מגיע אל הבקתה של ג'ייקוב. זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותה. והוא הולך אל הבקתה, וזה מפחיד וחשוך בלילה, והוא הולך אל החלון ומסתכל דרך הזכוכית השבורה, והיה כתוב שהוא רואה את עצמו על כסא הנדנדה. הכל חשוך, אין אור, הוא רואה את ציור הכלב, הוא רואה מנורה, והוא רואה את עצמו על כסא הנדנדה, נבהל ונופל מהמרפסת ורץ משם. בנקודה הזו בסדרה כל פעם שעשינו משהו קצת מוזר מדי הרשת (ABC) נבהלה קצת. הם, בצורה נכונה, הרגישו שהלב והנפש של התוכנית הם הדמויות. אנחנו בני אדם. אנחנו גם חושבים ככה. אך יש גם את הצד "המוזר" של המדע הבדיוני, והמיתולוגיה בתוכנית, שהוא חלק חשוב מהסדרה. זה היה רגע מגניב, אך ברשת נהיו מודאגים בקשר לאיך הארלי יכול לראות את עצמו. והגבנו שאנחנו יכולים לשאול אותה שאלה על 400 דברים שכבר עשינו, אך המקרה זה מאוד הדאיג אותם. אז דיימון וקארלטון אמרו לי לדאוג שכשהארלי יראה את עצמו יהיה מאוד חשוך שם. אז צילמתי את זה, ומחלקת הצילום שלנו היו מדהימים, הם יודעים איך לצלם בחושך. קיבלנו תגובות לגבי עונה 1 שאולי הג'ונגל היה חשוך מדי בלילה, ודי התעלמנו מהתלונה הזו. אך צילמנו את זה ודיימון וקארלטון ראו את העריכה של הסצנה ואמרו שברשת הולכים להשתגע, וחייבים לצלם את זה שוב. ואמרתי, "בסדר, אבל מה זאת אומרת?" אז הם ענו לי שחייבים לצלם שוב כדי ש"לא יראו שזה הארלי." ואני אמרתי, "אבל זה הארלי..." ואם הארלי על כסא נדנדה כל אור שהוא, אור ירח, או כל דבר, או שתראה "שחור" (כלום) או שתראה שזה הארלי, כי הארלי היחידי ששוקל הרבה, אין אך אחד אחר. אתה לא יכול להסוות את חורחה (גרסייה - הארלי). והם השיבו, "זה נכון, אבל תצלם שוב ושיהיה מאוד חשוך". אז אמרתי להם, "תראו, אנחנו מחמיצים הזדמנות פה, אני מרגיש שני מצלם צילום שחור, אין בזה הגיון. אנחנו מחמיצים משהו מגניב יותר, יש מישהו יותר טוב לשים בכסא." אז הם חשבו על זה, והם חזרו עם כריסטיאן שפרד בהמשך. הוא למעשה שחקן שבא לעשות פרק, אז זה הסתדר גם מבחינה תקציבית שהוא כבר היה שם. ואז מה שקרה שעל ידי הושבת כריסטיאן על הכסא הזה בפרקים בהמשך הוא מופיע שם עם קלייר, וכריסטיאן שפרד בבירור משחק תפקיד חשוב במיתולוגיה של הסדרה, וימשיך להיות. אך התפנית הזו היתה באמת משהו שיצא מ"אוי אלוהים, מה נעשה? אי אפשר לצלם צילום שחור." ואז בא רעיון יותר טוב. וזה אחד מהדברים המרגשים בתהליך הצילום, אתה יודע, טעויות שהופעות לדברים גדולים.
מנחה: מבחינת החוזה, אם הארלי רוצה, הוא יכול להוריד במשקל?
בנדר: כן. אנחנו אוהבים את חורחה גארסייה ואנחנו רוצים שהיה בסדר ובריא. אז להוריד במשקל זה בהחלט משהו שהוא יכול לעשות.
חלק 7
ג'ק בנדר חוזר לסיפור על הארלי שרואה את הארלי...
בנדר: בפרק בו הארלי רץ ("תחילת הסוף"), ומופרד מסוייר וכולם, וזה פרק על הארלי אני חושב, הוא מפוחד בג'ונגל והוא מגיע אל הבקתה של ג'ייקוב. זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותה. והוא הולך אל הבקתה, וזה מפחיד וחשוך בלילה, והוא הולך אל החלון ומסתכל דרך הזכוכית השבורה, והיה כתוב שהוא רואה את עצמו על כסא הנדנדה. הכל חשוך, אין אור, הוא רואה את ציור הכלב, הוא רואה מנורה, והוא רואה את עצמו על כסא הנדנדה, נבהל ונופל מהמרפסת ורץ משם. בנקודה הזו בסדרה כל פעם שעשינו משהו קצת מוזר מדי הרשת (ABC) נבהלה קצת. הם, בצורה נכונה, הרגישו שהלב והנפש של התוכנית הם הדמויות. אנחנו בני אדם. אנחנו גם חושבים ככה. אך יש גם את הצד "המוזר" של המדע הבדיוני, והמיתולוגיה בתוכנית, שהוא חלק חשוב מהסדרה. זה היה רגע מגניב, אך ברשת נהיו מודאגים בקשר לאיך הארלי יכול לראות את עצמו. והגבנו שאנחנו יכולים לשאול אותה שאלה על 400 דברים שכבר עשינו, אך המקרה זה מאוד הדאיג אותם. אז דיימון וקארלטון אמרו לי לדאוג שכשהארלי יראה את עצמו יהיה מאוד חשוך שם. אז צילמתי את זה, ומחלקת הצילום שלנו היו מדהימים, הם יודעים איך לצלם בחושך. קיבלנו תגובות לגבי עונה 1 שאולי הג'ונגל היה חשוך מדי בלילה, ודי התעלמנו מהתלונה הזו. אך צילמנו את זה ודיימון וקארלטון ראו את העריכה של הסצנה ואמרו שברשת הולכים להשתגע, וחייבים לצלם את זה שוב. ואמרתי, "בסדר, אבל מה זאת אומרת?" אז הם ענו לי שחייבים לצלם שוב כדי ש"לא יראו שזה הארלי." ואני אמרתי, "אבל זה הארלי..." ואם הארלי על כסא נדנדה כל אור שהוא, אור ירח, או כל דבר, או שתראה "שחור" (כלום) או שתראה שזה הארלי, כי הארלי היחידי ששוקל הרבה, אין אך אחד אחר. אתה לא יכול להסוות את חורחה (גרסייה - הארלי). והם השיבו, "זה נכון, אבל תצלם שוב ושיהיה מאוד חשוך". אז אמרתי להם, "תראו, אנחנו מחמיצים הזדמנות פה, אני מרגיש שני מצלם צילום שחור, אין בזה הגיון. אנחנו מחמיצים משהו מגניב יותר, יש מישהו יותר טוב לשים בכסא." אז הם חשבו על זה, והם חזרו עם כריסטיאן שפרד בהמשך. הוא למעשה שחקן שבא לעשות פרק, אז זה הסתדר גם מבחינה תקציבית שהוא כבר היה שם. ואז מה שקרה שעל ידי הושבת כריסטיאן על הכסא הזה בפרקים בהמשך הוא מופיע שם עם קלייר, וכריסטיאן שפרד בבירור משחק תפקיד חשוב במיתולוגיה של הסדרה, וימשיך להיות. אך התפנית הזו היתה באמת משהו שיצא מ"אוי אלוהים, מה נעשה? אי אפשר לצלם צילום שחור." ואז בא רעיון יותר טוב. וזה אחד מהדברים המרגשים בתהליך הצילום, אתה יודע, טעויות שהופעות לדברים גדולים.
מנחה: מבחינת החוזה, אם הארלי רוצה, הוא יכול להוריד במשקל?
בנדר: כן. אנחנו אוהבים את חורחה גארסייה ואנחנו רוצים שהיה בסדר ובריא. אז להוריד במשקל זה בהחלט משהו שהוא יכול לעשות.
חלק 7
תרגום עיקרי, בלי השטויות של המנחה, ודברים לא קשורים. בסוגריים, הערות שלי.
שאלה: איך קרה שכל כך הרבה שחקנים טובים מופיעים בסדרה אחת?
בנדר: כי הליהוק היה שונה מכל ליהוק שנעשה בפיילוט לטלוויזיה. כיוצר אתה כותב תסריט, ואם יש לך מספיק מזל אתה נבחר ואתה עושה אותו, ואז אתה מלהק שחקנים, אולי כאלה שאתה מכיר שכבת להם בעבר. במקרה של אבודים כשלויד בראון המפיק שהיה אחראי על הדרמה ברשת (ABC) באותו הזמן, חשב על סדרת אי מטורפת שנקראת אבודים (במקור זה נקרא שומקום - nowhere). ונכתב תסריט שלא התפתח בכיוון שהוא קיווה, ואף אחד לא אהב את זה, ואף אחד לא רצה לעשות את זה, את עונת הפיילוט הזו. לויד אמר שהוא מכיר רק אדם אחד שיכול להפוך את זה למשהו שאני יודע שיהיה ענק, והוא הלך אל ג'יי ג'יי. ג'יי ג'יי ואני עבדנו על תוכנית אחרת שהוא כתב ואני הייתי אמור לביים את הפיילוט. ולויד אמר, "אנחנו נעשה את התוכנית השנייה, פשוט תעשה את זה בשבילי, אתה חייב לעשות את זה בשבילי." וג'יי ג'יי חשב על זה והיה מסוקרן מהרעיון, והוא אמר שהוא יסכים רק אם הוא ימצא מישהו לכתוב איתו את זה, ואז אם התוכנית תצליח אז הוא ינהל אותה, ולויד הסכים. ומישהי בשם הת'ר באולפנים הכירה את דיימון לינדלוף מהתוכנית "קרוסינג ג'ורדן" (Crossing Jordan), ודיימון לינדלוף הגיע לפגוש את ג'יי ג'יי אברהמס ביום כשהוא חושב שהוא הולך להתבקש להצטרף לסדרה האהובה עליו "זהות בדויה" (Alias). וכ"כ התרגש שהוא הולך לפגוש את ג'יי ג'יי ולכתוב ב"זהות בדויה" בעונה הבאה. אך ג'יי ג'יי הציג בפניו רעיון אחר, אז דיימון אמר שהוא צריך לחשוב על זה, והם נפגשו לאחר כמה ימים למשך שלוש שעות, והשתעשעו עם רעיונות שדיימון חשב עליהם, ולפני שהם הבינו מה קורה, הם התחילו לכתוב. בנקודה ההיא זה החל תהליך הליהוק הארוך. זה היה שלוש שבועות לפני שהם התחילו לצלם. אז מה שקרה, לויד רצה שזה יהיה קאסט בינלאומי, ובעיניו השוק הבינלאומי מאוד חשוב. הוא באמת רצה שזו תהיה סדרה עם ליהוק בינלאומי. אז מה שקרה זה שהיתה את יוג'ין קים (סאן) שהיה לה חוזה ב-ABC, אז היא באה להיפגש איתו. בתסריט לא היתה אשה קוריאנית, ואז הם (ג'יי ג'יי ודיימון) חשבו, " אוי אלוהים, היא מצויינת ואנחנו חייבים להשתמש בה, אבל אולי צריל להיות לה בעל, והם לא ידברו אנגלית." אז זה קרה בזמן שהם כתבו, אז הם כתבו את הזוג הקוריאני. ואז ג'יי ג'יי ראה את חורחה גארסייה ערב אחד, ואמר, "כרגע ראיתי את הבחור הכי טוב שראיתי בחיי." ג'יי ג'יי מדבר בהגזמה, ואמר "אנחנו חייבים שהוא יהיה בסדרה שלנו." אז הם פגשו את חורחה גארסייה וכתבו את הארלי. ג'ק שפרד, מאט פוקס, קרא תחילה את התפקיד של סוייר, ובפיילוט המקורי ג'ק שפרד מת. בגלל שהם היו מספיק חכמים להגיד, "אתה לא יכול להציל את הרופא, כי הרופא יוכל להציל את כולם. אז אתה חייב להרוג את האדם היחיד... כל הזמן חושבים איך לעשות הכל בלתי צפוי, אנחנו חייבים להרוג את הרופא." מת'יו פוקס הפך לרופא והם לא הרגו את הרופא. אז הנקודה היא שהיה תהליך חיוני בליהוק, ונניח שנכתב תסריט לג'ורג' קלוני הצעיר, ואז כולם מחפשים את אותו ג'ורג' קלוני הצעיר ותנחשו מה? אין אחד כזה. כי הוא ג'ורג' קלוני... זו אחת הסיבות, אני חושב, לכך שיש לנו קבוצת שחקנים כל כך מוכשרת וייחודית. הם כתבו לשחקנים שהם רצו לעבוד איתם. שזה מגניב...
חלק 8
שאלה: איך קרה שכל כך הרבה שחקנים טובים מופיעים בסדרה אחת?
בנדר: כי הליהוק היה שונה מכל ליהוק שנעשה בפיילוט לטלוויזיה. כיוצר אתה כותב תסריט, ואם יש לך מספיק מזל אתה נבחר ואתה עושה אותו, ואז אתה מלהק שחקנים, אולי כאלה שאתה מכיר שכבת להם בעבר. במקרה של אבודים כשלויד בראון המפיק שהיה אחראי על הדרמה ברשת (ABC) באותו הזמן, חשב על סדרת אי מטורפת שנקראת אבודים (במקור זה נקרא שומקום - nowhere). ונכתב תסריט שלא התפתח בכיוון שהוא קיווה, ואף אחד לא אהב את זה, ואף אחד לא רצה לעשות את זה, את עונת הפיילוט הזו. לויד אמר שהוא מכיר רק אדם אחד שיכול להפוך את זה למשהו שאני יודע שיהיה ענק, והוא הלך אל ג'יי ג'יי. ג'יי ג'יי ואני עבדנו על תוכנית אחרת שהוא כתב ואני הייתי אמור לביים את הפיילוט. ולויד אמר, "אנחנו נעשה את התוכנית השנייה, פשוט תעשה את זה בשבילי, אתה חייב לעשות את זה בשבילי." וג'יי ג'יי חשב על זה והיה מסוקרן מהרעיון, והוא אמר שהוא יסכים רק אם הוא ימצא מישהו לכתוב איתו את זה, ואז אם התוכנית תצליח אז הוא ינהל אותה, ולויד הסכים. ומישהי בשם הת'ר באולפנים הכירה את דיימון לינדלוף מהתוכנית "קרוסינג ג'ורדן" (Crossing Jordan), ודיימון לינדלוף הגיע לפגוש את ג'יי ג'יי אברהמס ביום כשהוא חושב שהוא הולך להתבקש להצטרף לסדרה האהובה עליו "זהות בדויה" (Alias). וכ"כ התרגש שהוא הולך לפגוש את ג'יי ג'יי ולכתוב ב"זהות בדויה" בעונה הבאה. אך ג'יי ג'יי הציג בפניו רעיון אחר, אז דיימון אמר שהוא צריך לחשוב על זה, והם נפגשו לאחר כמה ימים למשך שלוש שעות, והשתעשעו עם רעיונות שדיימון חשב עליהם, ולפני שהם הבינו מה קורה, הם התחילו לכתוב. בנקודה ההיא זה החל תהליך הליהוק הארוך. זה היה שלוש שבועות לפני שהם התחילו לצלם. אז מה שקרה, לויד רצה שזה יהיה קאסט בינלאומי, ובעיניו השוק הבינלאומי מאוד חשוב. הוא באמת רצה שזו תהיה סדרה עם ליהוק בינלאומי. אז מה שקרה זה שהיתה את יוג'ין קים (סאן) שהיה לה חוזה ב-ABC, אז היא באה להיפגש איתו. בתסריט לא היתה אשה קוריאנית, ואז הם (ג'יי ג'יי ודיימון) חשבו, " אוי אלוהים, היא מצויינת ואנחנו חייבים להשתמש בה, אבל אולי צריל להיות לה בעל, והם לא ידברו אנגלית." אז זה קרה בזמן שהם כתבו, אז הם כתבו את הזוג הקוריאני. ואז ג'יי ג'יי ראה את חורחה גארסייה ערב אחד, ואמר, "כרגע ראיתי את הבחור הכי טוב שראיתי בחיי." ג'יי ג'יי מדבר בהגזמה, ואמר "אנחנו חייבים שהוא יהיה בסדרה שלנו." אז הם פגשו את חורחה גארסייה וכתבו את הארלי. ג'ק שפרד, מאט פוקס, קרא תחילה את התפקיד של סוייר, ובפיילוט המקורי ג'ק שפרד מת. בגלל שהם היו מספיק חכמים להגיד, "אתה לא יכול להציל את הרופא, כי הרופא יוכל להציל את כולם. אז אתה חייב להרוג את האדם היחיד... כל הזמן חושבים איך לעשות הכל בלתי צפוי, אנחנו חייבים להרוג את הרופא." מת'יו פוקס הפך לרופא והם לא הרגו את הרופא. אז הנקודה היא שהיה תהליך חיוני בליהוק, ונניח שנכתב תסריט לג'ורג' קלוני הצעיר, ואז כולם מחפשים את אותו ג'ורג' קלוני הצעיר ותנחשו מה? אין אחד כזה. כי הוא ג'ורג' קלוני... זו אחת הסיבות, אני חושב, לכך שיש לנו קבוצת שחקנים כל כך מוכשרת וייחודית. הם כתבו לשחקנים שהם רצו לעבוד איתם. שזה מגניב...
חלק 8
תרגום עיקרי, בלי השטויות של המנחה, ודברים לא קשורים. בסוגריים, הערות שלי.
שאלה: האם בסצנה של סאן וריצ'ארד בעונה 5 ("נמסטה") האישה שמופיעה מאחוריהם היא טעות של ההפקה, או משהו מתוכנן? ואותה שאלה בנוגע לכדור בחזה של בן שמחליף צד בין הפרקים ("הוא האתה שלנו" ו-"מה שקרה, קרה")?
בנדר: אני חייב לספר את האמת, זו היתה העוזרת הפקה. לא קלטנו את זה עד שזה כבר היה בכל האינטרנט (זה גם ירד בגרסת הדי.וי.די). זו היתה קלייר (בדיחה, לא לדאוג... נראה לי...). אך הכדור בכנות היה טעות שנעשתה בטירוף של עשיית הטלוויזיה.
שאלה: מה בנוגע לסצנה שמתרחשת במרינה עם השישייה ובן, וכל פעם מזווית של דמות אחרת? כל פעם הדיאלוג משתנה קצת, זה לא יכול להיות טעות, אתם לא כאלה מרושלים...
בנדר: אני אולי, אבל הכותבים לא. אז אתם יודעים יש דברים שקורים שהם רק טעויות אנוש, אך הדיאלוג, אתם יודעים הסצנות האלו צולמו מזוויות ראייה שונות (של הדמויות), ואני יודע ספציפית שבמקרה הזה.. אתם יודעים, יש סיבות לכל מיני דברים.
שאלה: האם בסצנה של סאן וריצ'ארד בעונה 5 ("נמסטה") האישה שמופיעה מאחוריהם היא טעות של ההפקה, או משהו מתוכנן? ואותה שאלה בנוגע לכדור בחזה של בן שמחליף צד בין הפרקים ("הוא האתה שלנו" ו-"מה שקרה, קרה")?
בנדר: אני חייב לספר את האמת, זו היתה העוזרת הפקה. לא קלטנו את זה עד שזה כבר היה בכל האינטרנט (זה גם ירד בגרסת הדי.וי.די). זו היתה קלייר (בדיחה, לא לדאוג... נראה לי...). אך הכדור בכנות היה טעות שנעשתה בטירוף של עשיית הטלוויזיה.
שאלה: מה בנוגע לסצנה שמתרחשת במרינה עם השישייה ובן, וכל פעם מזווית של דמות אחרת? כל פעם הדיאלוג משתנה קצת, זה לא יכול להיות טעות, אתם לא כאלה מרושלים...
בנדר: אני אולי, אבל הכותבים לא. אז אתם יודעים יש דברים שקורים שהם רק טעויות אנוש, אך הדיאלוג, אתם יודעים הסצנות האלו צולמו מזוויות ראייה שונות (של הדמויות), ואני יודע ספציפית שבמקרה הזה.. אתם יודעים, יש סיבות לכל מיני דברים.
