פוסט אורח של סיוון כהן אשר כתבה את התזה שלה בפילוספיה על אבודים. לקריאת התזה המלאה באתר שלה.
נדמה לי שכל מעריץ "אבודים" אמיתי עם זיקה כלשהי לפילוסופיה יסכים עם הטענה שאבודים היא מכלול פילוסופי שלם במסווה של סדרה הוליוודית.
הרי מאז ומתמיד הבינו כי ניתן ללמד אודות העולם וניתן לחוות אותו.
מבלי להוריד מכבודה או חשיבותה של חווית הלמידה, ניתן לטעון כי החוויה הפילוסופית שהועברה, בעבר באמצעות הספרות, ובהווה באמצעות המדיה הדיגיטלית, משאירה לעיתים חותם גדול יותר ומעבירה את המסר הפילוסופי בדרך חזקה יותר.
יוצרי הסדרה "אבודים" – "Lost" הבינו את חשיבות העברת החוויה הפילוסופית, ממש כפי שהבינו קודמיהם, היוצרים של עליסה בארץ הפלאות, הקוסם מארץ עוץ, מסעות גוליבר, האודיסאה, רובינזון קרוזו ועוד.
בכל הספרים הללו כל גיבור עבר תלאות וייסורים על מנת לחזור הבייתה, להיות בדרך, ולהפסיק להיות אבוד.
באבודים קורה מצב קצת אבסורד. כולם נמצאים במצב 'אבוד' תמידי. הדמויות אינן 'אבודות', רק בהגיעם לאי. כל דמות הייתה 'אבודה' עוד קודם.
היינו מצפים שכאשר הם יחזרו הבייתה הם יפסיקו לחוש 'אבודים' אך גם זה לא קורה. יתרה מכן, הקהל הצופה ב'אבידותם' של גיבורי הסדרה, הן באי והן מחוצה לו, נמצא בדיוק באותו מצב 'אבידות' כביכול. ה'אבידות' המתחילה ברזי העלילה, רק מתגברת ככל שהסדרה מתקדמת.
ומה עם האי עצמו? מבחינה מטאפיסית ניתן לטעון שלהיות אבוד זה להיות במצב מטאפיסי פגום, חלקי. אבל האי נמצא במצב מטאפיסי שלם רק כאשר הוא אבוד!!
מכיוון שלא ניתן לטעון שאבידות היא מצב קבוע שכן, השכל הישר מורה שלהיות אבוד זה משהו זמני, משהו שקורה ואז מפסיק לקרות, – הבנתי שיוצרי הסדרה מנסים ללמד אותנו משהו על המושג.
לאחר חקירה קצרה של שמות הדמויות, בה גיליתי שכמעט כל דמות קרויה על שם של פילוסוף, מדען, סופר ואפילו דמויות מספרים מפורסמים (ג
אחת ההנחות יסוד הקלאסיות שלדעתי כולנו לקוחים כמובן מאליו ואיתו יש ליוצרים בעיה גדולה היא ש
המצאות וקיום במקום ובזמן הנתפשים כשלך הינם חלק מהתנאים להחשב כ
אז מה היוצרים עשו?
הם פשוט עשו מניפולציה על מושג הזמן ומשם מתחילים לחקור מחדש את מושג ה'אבידות'. כלומר הם בוחנים מה קורה כאשר מוציאים את פונקציית הזמן מהמשוואה.
מה שיפה זה שהם עושים את זה בכל כל הרבה רמות עד שקשה להבחין במהלך.
כלומר, הם מזיזים את הדמויות ואת האי בזמן, פיזית ותודעתית. הם מראים איך הזמן עובד אחרת באי, והכי חשוב הם חושפים את צופים למידע בעזרת קפיצות אקראיות בזמן.
ואז באמת מתחילה הפילוסופיה – שכן מבחינה אפיסטמית, אנחנו כצופים יחד עם גיבורי בסדרה נמצאים בחוסר ידיעה מתמיד, בבלבול, ובעיקר – בחוסר יכולת לאחוז באיזושהי מתודה פרשנית, בכלי עבודה קוהרנטיים, כיון שהם מופרכים כל פעם מחדש. הגיבורים יודעים ידיעה מסוימת ואז הידיעה מתמוססת. לכן הם מטילים ספק, הספק מתחיל תהליך של כביכול הליכה לאיבוד בין מה שידעתי בעבר – המוכר, לבין מה שאני עתיד לדעת. איתם נמצאים לאורך כל הידע הצופים, אשר מגיעים לדרך ללא מוצא שוב שוב בניסיון לרכוש ידע על ידי שימוש בכלים קוהרנטיים. אנו נאלצים לעבור שדרוג, התאמה מחדש, בדיקה. כך שאנו – והדמויות – מוצאים את עצמנו במערבולת אפיסטמית בלתי פוסקת ומרובת רבדים.
עד מהרה, מסתבר לנו כי לא ניתן להבין, לא ניתן לדעת, גם אם שמים לב מאוד טוב לפרטים. גם אם רואים את הסדרה שוב ושוב בניסיון לעלות על רמזים, גם אם מתחברים לאתרים שכל עסקנם הם להוות פלטפורמה לתאוריות שונות של הצופים, בתקווה שאולי אם נחבר יחד את כל ידיעתנו נוכל להבין ולעזור אחד לשני לצאת מהמצב המתמיד של הבלבול והאבידות אליה הגענו.
על כן ועד כמה שאני יכולה להבין מהפילוסופיה הנגזרת מהסדרה, המועברת דרך החוויה הפילוסופית – ישנו ניסיון להניח הנחת יסוד חדשה בדבר 'אבידות':
תפישה זו באה לטעון כי אולי, זו טעות בכלל לנסות לצאת ממצב ה'אבידות' הזו לכאורה. אולי החלוקה של אבוד \ נמצא \ בדרך - לא קיימת.
אולי לא ניתן ללכת לאיבוד כי מלכתחילה לא הייתה דרך ללכת ממנה לאיבוד.
הספרים עליהם כולנו גדלנו, אותם ספרים שהזכרתי בתחילת העבודה המספרים על הגיבור אשר נסחף בים, או ביתו הועף לארץ אחרת, או נפל דרך מחילה לעולם הפוך, האם אותם הגיבורים בספרים אלו היו במקור שלמים, ובשלב מסוים הלכו לאיבוד ורק ביקשו להמצא?
האם כל עוד אתה לא בבית, במקום המוכר, בזמן המוכר, במצב של ידיעה – אתה אבוד?
אך מה שמעניין יותר מכל הוא מצב האבידות של הצופים בסדרה. בדומה לסבסטיאן "בסיפור שאינו נגמר", אנו כצופים מלווים את הגיבורים באבידותם לכאורה לאורך כל הסדרה, מתחבטים יחד איתם ונמצאים איתם במצב ה'מיוסר' של אבידותם.
אותו מצב מיוסר נמצא בגלל המתח בין מה שיש - המצוי, לרצון למה שאני רוצה שיהיה - הרצוי.
בתרגום לשפת האי - ה'יש' הוא לצורך העניין הימצאותי באי ומה שאני רוצה זה להיות בבית (ולהיפך). דוגמא נוספת, "היש" הוא מציאות בה יש להקליד סדרה של מספרים לתוך מחשב כל 108 דקות על מנת להציל את העולם, והרצון הוא לדעת מה הסיבה הרציונליסטית לפעולה זו.
אבל אולי אל להם להיות מיוסרים באבידותם כלל ועיקר. אם משנים את הפרספקטיבה ומבינים כי המתח בין הדברים הללו מתמוסס – בין המצוי לרצוי, כלומר, לא יהיה מתח בין הרצון להיות בבית לבין הימצאותי באי, ולא יהיה מתח בין פעולת ההקלדה להבנה הרציונליסטית של הפעולה, ניתן יהיה לטעון שמצב האבידות עצמו התמוסס.
אולי אין בכלל דרך. לא דרכה של המדע ולא דרכה של אמונה. אין גורל ואין סיבתיות.
מה שיש, זה מספר בלתי מוגבל של אפשרויות. רק אחת מבין כל האפשרויות האלו קרתה. הסיכוי שאפשרות זו קרתה שווה לסיכוי שכל אפשרות אחרת תקרה, אך היא זו שקרתה ועל כן זו האפשרות שהייתה "אמורה" לקרות. לא מבחינת גורל, לא מבחינת דהארמה ולא מבחינת ייעוד. היכן שאתה נמצא זה היכן שאתה צריך להימצא.
כשאין דרך מלכתחילה, אין אפשרות לאבד את הדרך ולכן אין אפשרות ללכת לאיבוד.
אם אין אפשרות להוכיח את קיומה של דרך, לא דרכה של דת ולא דרכה של מדע, אז המושג "אבידות" מאבד כל משמעות.
אתה לא יכול לאבד את הדרך אם אין דרך לאבד מלכתחילה.
תגובה 1:
מעניין מאד.
נזכרתי בסיפור זן קצרצר:
אמריקאי ואסקימואי היו בחוץ בזמן סופת שלג, שמחקה כל סימן דרך. לאחר זמן מה אמר האמריקאי: "אנחנו אבודים".
אמר האסקימואי: "אנחנו לא אבודים. איגלו אבוד". (שיחות מטורפות, יעקב רז, עמ' 96)
הוסף רשומת תגובה