יום חמישי, 27 במאי 2010

מחשבות על הסוף

נתחיל בכך שאני לא מצטרף למאוכזבים, אבל אני בהחלט מבין את חלק מהטענות שלהם. באופן כללי, אני חושב שהעונה השישית הייתה פחות טובה מהעונות הקודמות, אבל מצד שני הסדרה בכללותה עדיין מהטובות שראיתי. נראה לי גם שבצפייה שנייה בכל הסדרה, נמצא יותר משמעות בעונה השישית מאשר בצפייה הראשונה. לדעתי, סדרה (וגם ספר או סרט) נמדדת בצפייה השנייה, כשאתה כבר יודע את הסוף; אם אתה עדיין מוצא עניין, לפעמים אפילו יותר מבפעם הראשונה, סימן שהסדרה הייתה טובה.

אמנם קרו הרבה דברים בפרק, אבל אני אתייחס רק לחלק מהם (קצת מחסור בזמן, והמבין יבין).
על האי, קרו מספר דברים שאני רוצה להפנות את תשומת הלב אליהם. אחד מהם הוא המפגש עם רוז וברנרד. בפעם הקודמת שראינו אותם על האי, הם דיברו על כך שנמאס להם מהריצה של הגיבורים ממקום למקום, תמיד מנסים להציל, למנוע, לנקום. נראה שמאז שהם בחרו לא להתבלט ולא לרוץ, גם היו להם חיים שקטים ומאושרים.

זה הזכיר לי שהסדרה היא לא רק על האי, אלא בעיקר על גיבוריו. ושהסיבה לחלק גדול מהדברים שקורים לגיבורים לא טמונה דווקא בטבעו של האי, אלא אולי בטבע של הגיבורים: ג'ק שחייב לרפא ולתקן תמיד, קייט הבורחת הנצחית, סוייר שמונה אנשים לשם ההונאה (ואולי כדי להעניש את עצמו), סעיד שנותן לאנשים להשתמש בו ככלי נשק, עד שהוא מאמין שהוא כזה, וכן הלאה.

אחרי הכל, הסדרה היא על 'אבודים', לא על 'האי האבוד'. הגיבורים עצמם, הרבה לפני הטיסה, היו אבודים בחייהם. לפי מה שג'ייקוב אמר בפרק הקודם, זו הסיבה שהביא אותם לאי. הסדרה היא על גאולה, אליה חלק מהאנשים הגיעו וחלק לא.

כשג'ק והאיש בשחור מורידים את דזמונד אל המקור, האיש בשחור נזכר בויכוח של ג'ק ולוק בתחילת העונה השנייה. אני חושב שאפשר לחשוב על חלק גדול מהאירועים כקשורים במקור: המקור מושך אנשים שמנסים לנצל אותו. הראשונים היו כנראה המצרים, שמצאו את המקור וקדחו לתוכו. כשהאור נחשף והאי התחיל להתמוטט, הם הבינו מה קרה ויצרו את הפקק (וכנראה המשל של ג'ייקוב על הבקבוק, היין-הרוע אינו האיש בשחור, אלא האור). אחריהם, האנשים שהגיעו לאי יחד עם קלאודיה, אמם של ג'ייקוב ואחיו, גם הם התקרבו לאור, והושמדו על ידי האם החורגת של ג'ייקוב. הרבה אחריהם (וכנראה היו עוד כמה תחנות בדרך), הגיעו הדהארמה לאי, ומצאו בו כיסי אנרגיה וקדחו לתוכם: שניהם מהם הם הברבור והסחלב. ואם חושבים על זה, אין הרבה הבדל בין מה שראינו בפרק זה למה שראינו בפרק "התקרית". זהו הסיפור החוזר של האי; בני אדם רוצים עוד, יותר ממה שמגיע להם. את אור החיים, את האנרגיה האינסופית, מסע בזמן, ועוד. אני מאמין שהאחרון ברשימה הוא צ'ארלס ווידמור, שחזר לאי לא כדי למנוע מהאיש בשחור לעזוב, אלא כדי להשתלט על המקור. לפני כמה פרקים זואי תחקרה את ג'ין על כיסי אנרגיה באי, והכניעה של ווידמור לאיש בשחור בפרק הקודם אומרת לדעתי שהוא כן "רע" בסיפור.

מהפרק הקודם היה די ברור שג'ק יחזיק זמן קצר בתפקיד ג'ייקוב, ויעביר אותו הלאה, בעיקר כי כמו שהאיש בשחור אמר ג'ק הוא "הבחירה הצפוייה". אני אמנם קיוויתי שדזמונד יהיה הג'ייקוב החדש, או שיקרה משהו שקשור בחיבור של שני קווי הזמן. אמנם לפני כמה שבועות שקלתי את הרלי כמועמד אפשרי, אבל לא חשבתי שהיוצרים ילכו על זה. אבל מעניין לחשוב על כך שהרלי תמיד היה הדמות שמייצגת את הצופים (גם היוצרים הגדירו אותו ככזה), והרבה מתכונותיו ומעשיו נובעות מכך. לפני כמה שנים, מגזין "טיים" שבוחר את "איש השנה", בחר ב"אתה". לתת להרלי את התפקיד הוא אולי אמירה דומה של היוצרים- אנחנו מפקידים את האי בידכם, הצופים.

בן כמספר שתיים של הרלי אינו האיש בשחור- כי האי לא דורש שמישהו יהיה בתפקיד זה. בן קיבל סוף סוף את מה שרצה- הוא לא רצה לשלוט על האי, הוא רצה לשרת את האי ורצה לקבל הכרה מהאחראי על האי, ג'ייקוב. עם הרלי הוא כנראה קיבל את זה.

לא ממש פלאש-הצידה, יותר כמו פלאש-קדימה-אבל-ממש-ממש-קדימה

אז אוקיי, מסתבר שהפלאש הצידה שראינו במשך העונה, לא היה מציאות מקבילה, ולא נוצר מפיצוץ הפצצה; הפצצה יצרה את המציאות המוכרת, הפצצה זו התקרית, הפצצה יצרה את קו הזמן שראינו במהלך עונה זו על האי. לא ניתן לשנות את העבר, כפי שנאמר לאורך העונה החמישית, וכמו שג'ק אומר "אי אפשר לעשות-מחדש". אני קצת קרוע בין שתי תחושות. האחת, שקצת קיוויתי שלשם שינוי, העונה השישית לא תהיה מסובכת כמו הקודמות, אלא שיתמקדו בלספר את הסיפור בעזרת האמצעים (המורכבים מספיק) שנוצרו בעונות הקודמות, פלאשבק, פלאש פורוורד ומסע בזמן. לראייה, שני פרקים ממש טובים בעונה זו סופרו בצורת פלאשבק, כלומר לא חייבים להתחכם כדי ליצור פרק טוב.

מצד שני, לאחר שהתגלה הפתרון, הייתי רוצה שיעשו משהו יותר מתוחכם. אני מבין את המאוכזבים מכך שמתברר שקו הזמן השני אינו אלא "כור המצרף", purgatory, המקום בו נמצאות נשמות המתים שאינן מוכנות לעבור הלאה עדיין. ראינו דברים כאלה בעבר, והסדרה הייתה בדרך כלל מתוחכמת יותר.

אבל אני חושב שיש בזה הרבה, ושצפייה חוזרת בעונה או בסדרה תצדיק יותר את הבחירה הזו של היוצרים- התייחסתי קודם לגישה של רוז וברנרד, שדוגלת באי-התערבות, בלחיות את הרגע, ובלשחרר- ממש כמו שכריסטיאן אומר לג'ק בסיום הפרק. רוז וברנרד הם דוגמה לאנשים שהצליחו עוד בחייהם להשתחרר, להפסיק את המרדף שהוא אולי מיותר, ובכך להפסיק להיות אבודים, בעצם. בחיים שאחרי הם שלווים ומודעים למה שקורה.

לא כל אחד יכול להיות כמו רוז וברנרד מבחינה זו. רוב גיבורינו כנראה שלא יכלו. אולי גם כאן אין דרך מוחלטת לקבוע מה נכון ומה לא: המרדף הנצחי של הגיבורים לפעמים הוא נסיגה ויצירת סכנה, אבל לפעמים הוא גם התקדמות.
אולי הנקודה של היוצרים היא שה'אבודיות' שבגיבורים (ובכולם), היא דבר שכל כך קשה להתנער ממנו, שלא רק שלא תצליח להתנער ממנה בחייך, אלא כנראה שגם בחיים שאחרי זה ייקח זמן ומאמץ עד שתצליח. (ותודה לסיוון כהן, שעבודה שהיא כתבה על אבודים עוזרת לי מאוד בטור הזה, וחרטה בראשי את המושג 'אבודיות').

מעניין מי ארגן את החיים האלה בשבילם. יש לי הרגשה שהרלי ובן יצרו את השלב הזה, וכשמתו (מי יודע, אולי כעבור אלפי שנים), גם הם נכנסו לשם. הרי כמו שכריסטיאן אמר, שם אין מוקדם ומאוחר.

לאורך הפרק חשבתי שהקו יהיה משהו כמו- האיש בשחור מנצח, האי שוקע, נוצרת המציאות המקבילה, בה דזמונד אוסף את כולם ובכך מצליחים חלק מהם איכשהו לחזור למציאות המקורית ולהכניע את האיש בשחור. גם הרצון הזה שלנו, הוא בעצם מרדף- מרדף אחרי העבר, אחרי הטעויות, רצון קבוע לתקן במקום להתקדם. אני רואה קשר בין הרצון של הגיבורים "לתקן", ובין הנסיון של התרבויות השונות לחפור אל תוך האנרגיה של האי, וגם לרצון שלנו הצופים לגלות עוד ועוד על האי, כשהעיקר הוא הדמויות והמסרים, או לנסות לאחד שני קווי זמן שאין שום צורך לאחד ביניהם.

טוב, השעה מאוחרת. אני אחזור בעוד מספר שבועות ואנסה לכתוב טור אחרון ולסכם את הסדרה, ואנסה להתייחס גם לשאלות שנענו בעקיפין או ברמזים, ולכן עדיין מטרידות. מקווה שנהניתם.

נ.ב. לגבי הרלי בתפקיד ג'ייקוב, מעניין לחשוב על כך שבעונה הרביעית הוא התחיל להיות זה שיכול למצוא את הבקתה, ובמקביל התחיל לראות מתים. מעניין איך ראיית מתים קשורה גם לעולם של הפלאש-הצידה- האם הם מצאו דרך לדבר עם הרלי ולהכווין אותו?
עוד משהו לגבי הפלאש-הצידה, האם הם קשורים איכשהו ללחישות?
כריסטיאן שפרד- לאחר שחשבתי על זה, אני חושב שהיו שני כריסטיאן שפרד: אחד, שהיה בעצם סמוקי שמתחזה אליו, שהופיע בעונה הראשונה, יותר מאוחר בבקתה של ג'ייקוב, ושהופיע מול קלייר בלילה שעזבה ומאוחר יותר שוב בבקתה של ג'ייקוב, כנראה גם כשהופיע מול לוק לפני שסובב את הגלגל. השני, הוא אכן כריסטיאן שפרד- והוא הופיע מול מייקל בספינה, וניסה להופיע מול ג'ק בבית החולים.
ייתכן מאוד שצפייה חוזרת תעלה עוד תיאוריות המקשרות בין הפלאש-הצידה, הרוחות והלחישות.

2 תגובות:

Nate Brandel אמר/ה...

ניסיתי לחשוב מה הצחיק כל את קייט בשם "כריסטיאן שפרד" ואז חשבתי על התרגום שלו: רועה נוצרי. אחד ממעמדות הכמורה בנצרות הוא "רועה" סוג של רועה רוחני המנביג את הקהילה.
כשחושבים על סוף הפרק (והעונה, והסדרה) אפשר לראות שהוא אכן ה"רועה" של ג'ק והוא זה שמוביל אותו לאור...

Carmel אמר/ה...

אהבתי... גם המחשבה שלי בכיוונים דומים ואפילו התחלתי לראות את כל הסדרה מחדש (אני בעונה 2 באמצע כבר, כי אני אובססיבית) וככל שאני צופה יורת אני מבינה יותר, איך הקונספט של "לט גו" ו"ביחד" נמצא שם מההתחלה כליבת הסדרה, וכמו בחיים, מסתורין אף פעם לא נפתר ממש עד הסוף, זה יפה.